נור הייתה צעירה לבנונית עם חלומות גדולים על עתיד טוב יותר. היא גדלה בעיירה קטנה בדרום לבנון, מוקפת בנוף הררי מהמם אך גם בצל המלחמה. החיים הפכו קשים מיום ליום, והיא ידעה שלמרות אהבתה למשפחתה ולמולדתה, אין לה עתיד במקום בו האלימות והפחד שולטים בלבנון היא עבדה כאחת מאותן נערות ליווי שקיבלו לקוחות באותן דירות דיסקרטיות .
ערב אחד, כשהתותחים רעמו במרחק והאוויר נמלא ריח עשן, נור קיבלה החלטה אמיצה: לברוח. עם תיק קטן ופריטים הכרחיים בלבד, היא חצתה את הגבול לישראל, לא יודעת מה מחכה לה בצד השני. הכול היה זר לה – השפה, התרבות, והאנשים – אך היא הייתה נחושה למצוא שקט וביטחון.
הימים הראשונים היו קשים. נור מצאה עבודה במסעדה קטנה בנהריה, שם שטפה כלים והגישה אוכל. בעל המסעדה, אדם מבוגר וחביב בשם יוסי, קיבל אותה בחום וסיפר לה סיפורים על מדינת ישראל ועל האפשרויות שהיא מציעה. באחד הימים, נכנס למסעדה צעיר גבוה עם עיניים כחולות מחייכות בשם אורי. הוא היה לקוח קבוע, ועם הזמן התחילו נור ואורי לדבר, תחילה באנגלית שבורה, ובהמשך עברית בסיסית שנור למדה.
אורי היה מוקסם מנור – החיוך שלה, הנחישות והסיפור הייחודי שלה. נור מצידה הרגישה שבפעם הראשונה מישהו באמת מקשיב לה. השניים התקרבו, ובמהרה הפכו לזוג. אורי הכיר לה את משפחתו, והם קיבלו אותה באהבה. נור החלה ללמוד עברית ברצינות, וחקרה גם את התרבות היהודית.
אחרי שנה של זוגיות אוהבת, נור הרגישה שמשהו חסר. החיבור שלה ליהדות ולמשפחה של אורי עורר בה עניין עמוק בדת היהודית. היא החליטה לעבור תהליך גיור, מתוך אהבה וכבוד למסורת של אהוב ליבה. התהליך היה ארוך ומלא אתגרים, אך נור עברה אותו בהצלחה. ביום הגיור שלה, אורי חיכה לה מחוץ לבית הדין, מחייך ומחזיק בידיו זר פרחים.
השניים התחתנו בטקס אינטימי ומרגש. נור, שהגיעה ממקום של פחד ובריחה, מצאה בישראל לא רק בית חדש אלא גם משפחה, אהבה, וזהות חדשה. יחד הם בנו חיים משותפים, מלאי אהבה ואמונה בכוחו של הגורל להפגיש בין עולמות שונים.